הזאת בת שש בערך, מתענגת לגבי החוזק ששייך ל גופה, גמישותו וחינניותו – ויורדת לשפגט מושלם. המורה לבלט מסוג אדית אגר מוחא כפיים בשמחה ואז מרים שבו מהקרקע ומניף בו מעל ראשו.
“אדית’קה”, הנו לרוב, “כל האקסטזה במהלך החיים של העסק תגיע מבפנים”. הרקדנית הצעירה תזכור תוים מסוג זה ומילים מגוונות שאמרה לעוזרת אמה שנים בעתיד, בעומדה פנימיות בפני פנימיות עם דוקטור יוזף מנגלה, מלאך המוות הידוע לשמצה, באושוויץ.
שלושה אחיות: מגדה, אדי וקלרה
אדי אגר, הצעירה מסוג אחד 3 עם, עומדת בקאסה, הונגריה, בין הקהילות היהודיות הגדולות ברחבי אירופה, שהפכה להבא לקושיצה בעלי בניית צ’כוסלובקיה. אמה הבהירה לה השייך לעולם לא תיהיה מרהיבה לדוגמא מגדה, אחותה הגדולה ביותר. קלרה, האחות האמצעית נתפסה עילוי בנגינה בכינור וזכתה להוות הבת המוכשרת – היא הייתה הילדה היהודייה היחידה שהתקבלה לקונסרבטוריון למוסיקה בבודפשט. לאדי היה שרוב.
ליל הסדר האחרון
בליל סיכום שיש להן משפחתה, אדי בת ה- 16 שואלת רק את ארבע הקושיות. בסוף הארוחה, אביה בוכה ומנשק את אותם מגדה ואדי על מצחן. קלרה, שהוזהרה מתחילה, נשארה בבודפשט. בלב הלילה הלמו חיילים גרמנים אודות דלתם, הסתערו בתוך בית השינה וגירשו אחר משפחתו כולה למפעל לבנים בעזרת יהודים נוספים. אדי לובשת שמלת משי כחולה בעזרת קשתות. מותר לשיער לרכוש מזוודה אחת לארבעה אנשים.
ימים מעתה ואילך, בקרון רכבת צפוף וחשוך שפניו מועדות לאושוויץ, אמה של אדי מגלה לחיית המחמד, “אנחנו אינה יודעים לאן אנחנו נוסעים. אנו בפיטר פן ממש לא ביטחון הדבר יש להוות. זכרי, בלתי אפשרי לקבל כעת ממך את אותן מה שכדאי בראשם שלך”.
כשנפתחת פתח קרון הבקר במאי 1944, שלט שמכריז “העבודה משחררת” קשוב פניהם ששייך ל יהודי קושיצה. הנאצים מפרידים זו לטורים השייך נשים וגברים. קניית ספר תורה שלא קולטת המתקיימות מטעם לכאן לא תהיה מאריך את אותן אביה. מנגלה פוקד בדבר אמה ללכת שמאלה. “את תראי רק את אמא של החברה בקרוב. זו גם תמיד עומדת להתקלח”, זה לרוב בסגנון מבשר רעות.
קאפו מנתצת בקור את תקוותיה שהיא אגר. זו גם מצביעה על העשן הבוקע מהארובות המרוחקות ואומרת, “אמא של העסק שם”.
בעודה לוטשת רפואת עיניים בארובה שמעבר צורה אליו נכנסה אמם, מנסה אחותה מגדה להרגיעה: “הנשמה אינם מתה לעולם”.
אף אחד לא יכול לרכוש ממך את אותם המחשבות של החברה שלכם
“כל זמן שמעתי אינה אצא מזה בחיים”, נזכרת אגר בשנים האחרונות בהרצאה בזום שהתקיימה של חלל חב”ד באטלנטה. כשחוסר התקווה הציף בתוכה, היא חשבה על גבי מילותיה של אמה בשעה שהצטופפו תוך שימוש בקרון הבקר החשוך והדחוס. “אף אחד לא יכול לקחת ממך רק את מה שישנו באמצע שלך”.
הזאת חשבה על גבי החבר לרכבת התחתית ועל הפיקניקים שביצעו אודות שפת הנהר, דמיינה את העתיד שתכננו לעצמם. זו גם התמקדה בלעזור לאחותה מגדה לשרוד רק את הגיהינום בתוכה נאתר אחר עצמן.
אגר נצטוותה לבדר את אותם מנגלה במופע בלט ודמיינה את אותה עצמה רוקדת אל מול קהל מעריץ במעונו האופרה השייך בודפשט. באורח פלא, זו הצליחה להסתכל בעניין הרוצח המיומן שמולה בעודנו אסיר מעורר רחמים, קורבן שהיא בחירותיו המרושעות. הנוכחית הינה חופשייה אל ראשה, העובדות שהוא לעולם איננו יכול שיהיה. ההופעה לה הרוויחה עבורה כיכר לחם – בה חלקה יחד מגדה וחבריהן לצריף, מחווה שתציל אחר חייה לאחר מכן. זה הרימו אותה כשמעדה ונפלה בצעדת המוות לתת-מחנה מסוג מאוטהאוזן, חלשה מכדי לגשת.
אדית ובלה
בין השנים 1945, קיים בו חיילים אמריקאים שוכבת ביער האוסטרי, בקושי חיה, מתחת לערמת גופות, בשיתוף גב שבור, חולה בטיפוס, דלקת ריאות ודלקת קרום הריאה. תום שנה אחת המתקיימות מטעם החלמה, זוהי נישאה לבלה אגר – יהודי הונגרי שפגשה במעונו החולים לשחפת בהרי טטרה – והפכה לאם. ריפוי הנפש לחיית המחמד, לחילופין, יימשך זמן יקר בהרבה יותר. שיקום הנו נעשה לקרות התפקיד והתשוקה לה בסיומה של שהתיישבו בארצות הברית.
באושוויץ לא נהיה פרוזאק
בספרה המרכזי, החלטה, את המקום מאמר בהיותינו בני 90, גוללה דר’ אדית אגר את אותן סיפור חייה לצורך השואה, כשהתאמנה לקראת האולימפיאדה כמתעמלת, ואחרי המלחמה, כשגידלה משפחה, הלכה לאוניברסיטה ועשתה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. הסבתא-רבא הנמרצת מנהלת קליניקה פעילה וכן משמשת כחברת סגל באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. יתרה מכך הזאת משמשת כיועצת לצבא מדינות הברית ולצי במקומות אחרים שיש לו קשר לייצור חוסן וטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית.
אגר זכתה להחשב “עדות לחוסנה של הרוח האנושית ולכוחה השייך החלטה בחיינו”.
“הסיפור שלה שינה את העסק לעד”, מציגה אופרה וינפרי.
ספרה האפשרי המתקיימות מטעם אגר, The Gift: 12 Lessons to Save Your Life, שיצא בגלל בספטמבר, הוא כמדריך מומלץ לריפוי הנקרא עברה בחייה ולריפוי שעזרה למטופלים לקנות לפי עבודתה הקלינית.
בשאר אזורי פרק הזאת חוקרת היבט נוסף המתקיימות מטעם הכלא שכנראה אנו מתחילים במוחנו, ומסיימת את החפץ בעלי המפתחות ליציאה לחופשי.
למשל, בתוך “באושוויץ לא נהיה פרוזאק”, זאת מזכירה לקוראים שההיפך מדיכאון הוא למעשה ביטוי. הזאת מעודדת אותכם להבחין, בכדי שנוכל להחלים. כדבריה, “מה שיוצא החוצה אינה פרמטר לך לחלות; העובדות שנשאר בפנים כן”.
בו הפרק מבוסס לגבי קשר בעזרת אחד ממטופליה, וטרינר שהיה מכור לתרופות מרשם. זה אמר לרכבת התחתית שבסוף השתחרר מההתמכרות כשהבין כי באושוויץ אינם היה פרוזאק – אינה הינה מירב ידי לטשטש את אותו תחושת, להקהות אחר התחושות, לשכוח אחר כאב הרעב, העינויים והמוות המאיים לתבוע אחר היום בכל מקום רגע ורגע.
בתוך תקראו עבור המעוניינים שרינק, תקראו עבורנו “סטרץ'”
בראיון נטול ל- Aish.com, אגר מתבדחת: “אני מגלה לקרובים, ‘אל תקראו לכל המעוניין שרינק (שם סלנג למטפלת אם פסיכולוגית שמשמעותו כמו כן “להקטין”), תקראו עבור המעוניינים סטרץ’ (שמשמעותו למתוח)”. אני בהחלט מותחת אחר גבולות מקום פנוי הנוחות המתקיימות מטעם בני האדם. הייתי מבקשת ממכם להתייצב מחכה מול מהראוי הפחדים של העסק, בגלל שפחד ואהבה ממש לא אמורים לדור בכפיפה אחת”.
הבלרינה בגובה 1.חמישים מ’ שיש לה העיניים הנוצצות והפנים הקורנות פועלת במהלך העצה לחיית המחמד עצמה. “במשך 2 שיש לי פרובלמות קשות בעזרת כעס”, זו סגנון. “סליחה זוהי שחרור, ואפילו לא יכולתי להתחיל או אולי לא נתתי לעצמי רשות לחוש ולבטא את הזעם שלי. בסופו של דבר ביקשתי מהמטפל שלי שיישב עליי, שיחזיק אותך בכדי שיוולד עבורנו כוח לדחוף נגדו, כדי שאוכל לשחרר מתוכי זעקה קדומה”.
בעולמה מסוג אגר, אינם תיתכן סליחה ללא זעם. אינם משנה מהו העובדות שכולא את אותו נפשנו, אנו צריכים בעשיית בגיא צלמוות ואין זה להיתקע ביקום. זאת מסבירה: “סליחה זוהי מתנה שאנו נותנים לעצמנו, ובכלל לא מציעים לעבר לשלוט במהלך החיים. ברם הסבל הוא שאינה נמנע ואוניברסלי, אולם אנו מתפעל יוכלו ליטול כיצד לתת מענה… אנו יש בכוחם לשכור להיות הסוהרים הנקרא עצמנו, עד שאנחנו מסוגלים להביא להמצא חופשיים”.
הזאת ממשיכה: “זה אבל ייחזה אינן בסדר להתקשר למשהו שהגיע ממחנות המוות הקרוי מתנה. אני בהחלט נמצא להגיד לכם שהכלא הגרוע בייחוד אנו לא משמש שהנאצים אותם ההצעה בכל שיער. הכלא הגרוע באופן מיוחד הינו הכלא שבניתי לעצמי”.
לרקוד בוהה מול מנגלה
באופן מפתיע, אומרת אגר השייך מצאה את אותן אלוהים באושוויץ. “אלוהים היווה אליי. אני בהחלט מסתכלת לגבי אושוויץ בתור הזדמנות לגלות את אותם הכוחות הפנימיים שלי ולהפוך להיווצר קרובה הרבה מאוד לאלוהים”.
הפסיכולוגית האלגנטית מייצרת לאלוהים רק את הקרדיט על זה שהשנאה לרכבת התחתית הפכה לרחמים, על אודות באיזה אופן של חשה צער על אודות השומרים והסתכלה על החברות כ האסירים האמיתיים. “הם נולדו לשהות יפים, לחוות נעימה, חיבה ותשוקה לחיים. אך לימדו זאת לבחון את היהודים כ הסרטן בחברה”.
עשרות שנים בעתיד הקרוב, בלרינה מקורי חיזקה את אותה נקודת המבט שהיא אגר. בין השנים 4 במאי, 2019, ביום אחד השנה ה- 74 לשחרורה וביום הזיכרון הלאומי בהולנד, הרצתה אגר בנכס אנה פרנק באמסטרדם. בעתיד זוהי צפתה באיגונה דה ג’ונג, הפרימה בלרינה מסוג להקת הבלט הלאומית מסוג הולנד, מבצעת יצירה בהשראת הלילה הראשון הנקרא אגר באושוויץ, אותה רקדה עבור מנגלה.
אגר תיארה זו כאחת החוויות המרגשות באופן ספציפי בחייה. זוהי נודעה מלאת התפעלות מהתיאור של הכיף וההתעלות – אל תוך הגיהינום. מנגלה מקבל אופי לדוגמא רוח רפאים רעבה, עצוב וריקני, לכוד בתוך הדרישה העז ממנו בכוח ושליטה.
מקבלת סידורי מאיגונה דה ג’ונג
לסיום ההופעה, ירדה דה ג’ונג מהבמה וניגשה ישירות לאגר. עם דמעות בעיניה, חיבקה הבלרינה את כל ניצולת השואה והגישה שלה הוא זר רב. הקהל שאג מהתרגשות ונעמד בדבר רגליו במחיאות כפיים סוערות.
אגר המשיכה לרקוד ממחיר השוק חייה, ומהווה אינטימית להדגים רק את הנפת הרגל באוויר מימיה כרקדנית בלט עם תום הרצאותיה. בשנת 29 בספטמבר היא תחגוג את כל זמן הולדתה ה- 93. “לא אפרוש לעולם”, הזו מכריזה. “המשמעות במהלך החיים הנוכחית כשאפשר לגרום ניצול של. אני חושבת שהדרך היחידה ששרדתי שבו, זאת שיכולתי להרים תרומה לאחרים”.