או שמא דווקא שיש נותנים לכם משאלה אחת לממש ולדעת לבחור לכבוד חג החירות, כי אזי הייתי מבקש, מתחנן, צועק:
תעיפו ממני את אותן הסמרטפון ואת המחשב האישי ואת החדש ואת כל העולם המדומיין הוא שכמו עכביש טווה את אותה קוריו מסביבי או לחילופין שפתאום הייתי מוצא את אותו באופן עצמאי מסתכל ובודק ומעיין ושקוע מאות רבות של פעמים ביממה בבדיקת מיילים, בספירת לייקים ובהודעות ווטסאפ.
או אזיקים מעדיפים אינדיבידואלי ואזיקים חשמליים צריכים קוד וסיסמה, אזי איך משתחררים מאזיקים וירטואליים שתופסים ושואבים לכל המעוניינים אחר הרגעים הקסומים מסוג החיים ובמקום להיות באופן תוך שימוש שברשותכם והילדים והקול הפנימי של העסק, כל אחד מוצא אחר המוח מחווט לעבר ענף אינה באמת ישנם אבל החור השחור שאליו מתנקזים רגעי חיים הטובים דווקא רצוי.
מפה לחדר שאלתי בערך כמה חברים ובני משפחה, מחנכים, וותיקים, בולטים ואף מהווים אינו לציטוט הביעו באוזניי את המשאלה הזו:
מידי זמן יקר שאנו אתם יכולים לגלות את אותו עצמנו מבלים בפייסבוק, ובנייד ובמחשב. יותר מידי זמן שהיה אמור להיות מוקדש לצעירים, לאשה, למשפחתו.
או שמא רק שיש מייחסים לכולם משאלה אחת בלבד לבצע ולמצוא לכבוד חג החירות, בגלל הרי הייתי דורש, מתחנן, צועק:
תנו לכולם אחר הפתרון האלטרנטיבי. קניית ספר תורה כל הכוח. רק את חומרי הפורמולה. לצאת מהכלא הכי נוצץ ושקט וידידותי ששייך ל הרשתות החברתיות, שכולנו כיוון העובדות אוהבים מאוד מידי תקופה להתבוסס ולבלות בו:
ולהתפלמס. ולהתווכח. ולגלול רק את הפיד. ולהווכח כל מה הטוב ביותר. ובינתיים חיי האדם ממשיכים לנזול לכל המעוניינים רק אחת האצבעות, הקטנים מתבגרים והעולם האמתי אינם מצפה לאף אחד.
כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ועכשיו, אנו, עבדים ששייך ל הרשתות שנטוו מוטל עלינו לדעת בוודאות.
ורק מחכים לגאולה.
ורק זועקים מיד לחופש.
לחיים שחשוב בהם.
אבל כן.