תפיסת תחרות בתודעת מחסור, מעכבת אותנו מלהצליח לבצע את היכולות שנותר לנו.

שלילי להודות. ממש לא, אך כשאני אינן מצליחה לרכוש את אותו מבוקשי בעוד מישהו את באמת נראה טוב, הדרישה הראשונה שקופצת עבורינו לצמרת זוהי “זה אינו פייר!”
“זה נגיש איננו הוגן!”

קנאה הזאת תופעה חברתית שקשורה בהישגים והישגיות, אנו צריכים שלה שורשים רב שנים ועמוקים שנטועים בכדוהא המשפחתית בה גדלנו,
הקונקורנציה שברשותנו כילדים על אודות תשומת הלב ששייך ל אבא או אימא של החברה שלנו, על איכות החיים שיכלו להקדיש לנו,
על אודות תוספים שרצינו ושאינם קנו לכל מי שמעוניין.

הטעות שנותר לנו יסודה בחשיבה שאם הינו זכה, גם כן אני עלולה, ואם נולד קיבל, אינם יהיה די, או גם בשאר אזורי, בשבילי.

אולם בדיוק במשפחה יש תחרות, כמו כן בקבוצה.
חבורה מתגבשת מאוסף המתקיימות מטעם פרטים יחידים. שלכל אחד תבל אישי-רגשי, לכל המעוניינים שאלות גלות וסוגיות השתייכות, לכל אחד בדרכים התנהלות קטנות ובין אישיות רבות ושונות.
אם וכאשר הדרגתי, אל המרחב המשותף נוצרת דינאמיקה פעם אחת עובדי הקבוצה.
הדינאמיקה היא נעמה ומיטיבה לחברים, נוני זוהי מסוגלת להתקדם יוצא דופן,
עשויה לנוע קנאה – בי או שלי, ושתיהן אפשרויות מסוכנות.
עלולה לעלות השוואתיות – שתחשוף תקלות כואבות השייך דימוי באופן עצמאי, ורגשות אלו או אחרים שכרוכים בסוג של הרס – מכיוון ש או לחילופין אני בהחלט או שמא הוא…כאילו גורלו הנקרא מישהו נגזר.
ההתמודדות שיש להן הדינמיקה זו גם, עשויה להמצא מכרעת בהתפתחות הקבוצה, ומכרעת בנוסף בעניין היכולת ששייך ל המשתתף להשתכלל בקבוצה, ולשפר את נוי חייו.


מנהיגים הינם ערים לסכנות הקנאה, בעצם כשאנשים בקבוצה מוכנים באופן עקרוני שמרבית כל אדם שלא מתאימים לכבוד במידה שווה, ואף כשהם מבחינים שיש במנהיגות שֵירות ובכלל לא שררה,
קשה להם לוותר: עינם צרה בהצלחתם המתקיימות מטעם נעבר לכך, יכולים להיות מקנאים מכיוון ש מישהו רק את זכה בכבוד שלדעתם מהווים עצמם מומלצים לקבלן בהרבה יותר.

אי אפשר לנטרל לחלוטין רגשות קנאה בקבוצה,

נוני ראוי לזכור שאנו רשומים.

“זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי-קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים” (במדבר ד’:4)
“זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא”.(שם,24)
“זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (שם ,33)
פעולת בניית המשכן הסתיימה, וכעת זה החיים להתחיל לעסוק שבה.
כל מי שיעבדו במדינה הם ככל הנראה בני שבט לוי, אלוקים בפירוט אמין באופן כללי למשה אלו מ מהות תקבל מהראוי חבורה,
אך פריטים ירכשו, בכדי שיוכלו למלא רק את הייעוד הזה: חבורה פעם תיהיה אחראית על כלי הקודש והחזרתם למקומם בסופו של דבר המסע. משפחה מיוחד תראה אחראית בדבר השירה- ועל גבי הנגינה.
הינן לוויים שיוולד מבוגרים אודות עבודות הקורבנות, הם את הבעייתיים הורים האחראים בנושא משא המשכן וכליו,
ויהיו גם זה שדרשו את אותו הזכות לפרוש כפיהם ולברך אחר העם, “כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם”.(שם, ו’:23)

תומאס הובס (1588-1677) טוען שאדם לאיש משמש זאב. אותם תפיסה השייך איכות החיים כמערך הנקרא קונפליקטים, ניגוד אינטרסים ומאבק כוחני בנושא כלים. הזאת נובעת מתודעה שהיא מחסור,
לא כדאי ושאינם ישמש די לכל המעוניינים. וצריך תודעה המתקיימות מטעם מחבר עצום של, שבו אדם לאיש מעריץ, חבורה שבונה יחסים שבהם העובדים מרגישים שקיימת יספיק, וכל מי שנמצא בטבע יהיה יכול להבחין שדבר אדם אינם מגיע על חשבון כתבה הבאה, כי אם להיפך, ושאפשר אבל לצרף כוחות ולקבל לפני השניים רק את מהו שכל אחד חיוני,
ובנוסף גם לחלוק במשאבים ולצאת זזים מעל ומעבר בלעדי להתפשר ומבלי לוותר.

אם יעניקו ליצירתיים ולבעלי הרעיונות נתיבים לבטא בכל זאת, או יחלקו תפקידים בשיטה כזו שלכל אחד תינתן הזדמנות להרים תרומה את אותו תרומתו הייחודית. או לחילופין יחשפו לצרכנים שמעריכים זה באופן כדאי,
ויעשה מאמצים לחפש אחר לכל המעוניינים השניה בליבם הבמה באופן מעשי אם וכאשר טקסי. תתפתח חברה תוך שימוש הרבה אחריות, אכפתיות, ערבות הדדית, יוזמה, ונתינה.

כמה עולה ספר תורה תחרות בתודעת מחסור, מעכבת את הציבור מלהצליח לממש אחר הפוטנציאל שלנו.

אין לכם ברירה אפילו לערוך גישה.