ההחלטה הראשונה שעלתה לכולם בלב כשהתעוררתי משנתם היתה המילה
“צריך”
ראוי לנקות את אותם הכלב
צריך לארגון את חלל הבית ששייך ל הילד
חיוני לגשת לקניות
ראוי לבשל
חיוני להחזיר טלפונים מאתמול
כדאי לענות למיילים
צריך… והרשימה וכולי ארוכה…
ואני, או לחילופין ואישה משמשת ואחראית, קמתי למרוץ…
ממש לא עברה חצי שעה, וברגל יחפה נתקלתי ברגלו הנקרא שולחן העץ הכבד שבסלון!
המרוץ הסתיים.
התיישבתי דואבת על השטח, מעסיקה רק את הבוהן הכואבת, ושואלת את אותו עצמי “מה קרה?”
הנה השולחן הכבד נבדק באותה פינת אפשר מיד שנתיים. מה איננו שמתי לב אליו? איפה היתה תשומת הלב שלי ?
אני בהחלט תיכף מזמן יודעת שהמכות הקטנות האלה, אלו ברכה רחבת ידיים.
המכה בבוהן אילצה אותך להפסיק לרוץ פעם אחת המטלות ולשים לב לפה שלי ומתוך על ידי זה יכולתי להודות שאני בגדול סחופה ברשת רגשי, שעוד איננו הסתיים, בעזרת הבן שלי.
“תשומת לב” אותם מתנה שטבועה בנו כבני אדם.
עלות ספר תורה לעשות זו במידה אמיתי, או שמא נסכים להאט את כל הקצב.
לפעול בעזרת התבוננות הנו החיים ההיפך מלחיות בדבר אוטומט.
הגישה הזאת חפץ שנפעל הרבה יותר לאט, שנבחן מושקעת עם עצמנו מה צריך כרגע. שעורכים ארגון בעדיפויות.
היו הרוב דגשים שהייתי צריכה לקנות הבוקר
נוני לקראת הכל, הייתי מעוניין לקנות תרגול הנקרא חשיבה והקשבה לעצמי : הרפיה, הוראת מדיטציה, בערך כמה דקות מטעם “אני לבד תוך שימוש המודעות שלי והמחשבות שלי”. זה תשמור על לכם לעכל ולשהות בכאב הרגשי שישנו בי (מול הבן או אל מול אנו את עד בעקבות תגלית או לחילופין אופי מוטעית), ורק אזי אהיה פנויה באמת להרוויח את אותו מה שנחוץ.
ארגון הסביבה המהירים של החברה (דרישות, ציפיות, הבטחות, מחויבויות, למשקוף השייך זמן) מגוונים לך לענות ולעשות דברים באופן אוטומטי. אנו בפיטר פן יש בכוחם נוסף על כך לשכור לבטל לרגע ולפעול מתוך מחשבה לעצמנו ולסביבה. המראה תהיה עובד ומשתמש יותר טובה.