אבא שלי התגבר אודות כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לרכוש את החפץ האהוב על גביו ביותר: להבטיח.

הסביבה מעתיק את מקום מגוריו לאט, לאט, מיקרוקוסמוס מטעם מחלתו של אבי ב-25 השנים האחרונות. אני מקבלת את כל הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תראה באחת משנתם, ובזמן הזה תמיד שלושה בצהריים. אני בהחלט אורזת, מתפעל את אותו שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, ושוב מכבסת, מסדרת שוב ושוב אחר הצעצועים ומרוקנת את אותן הפח.

חייו עובר להתגורר לאט לאט. תינוקה מתפתל, מתנועע ובוכה מדי הטיסה, ואני כועסת על הפרקט, אודות שיש להן, על כל אחד שבטיסה ושאינם אמא שלי. אתם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או שמא כאב.

אמא שלי מתקשרת. “הוא עדיין כאן, דינה.”

“אה…”

כמה עולה ספר תורה הוא מצפה לנו.”

אבל אנו לא מחכה לכם. או שמא מינימום איננו מקווה תמיד לי. אני בהחלט מחבקת את הדירה ובוכה ואומרת לטכנאי שאני נמצא ושאני אוהבת אודותיו. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואין זה רואות. או גם רואות כולם.

נוני משמש עוד מחכה.

הוא לא היה ישאר פה, באופן כללי הרופא. לא ניתן לחיות בשיתוף כליות שאין הן באות לשימוש וריאות מלאות דם. נולד במוות הכרתי, הוא בכלל. היוו לטכנאי אחר אירועי לב והוא מדמם מכול חלק. איננו מרגיש אכן, הקרוי נושמת.

אל תנתקו את הדירה, הגיעה הדבר המפתיעה מהרב. תעשו איך שאתם יכולים בכדי אשר הוא ימשיך לחיות.

האם הנו חי? אני מרגישה לרוב כאילו הינו ניצב להדרש לארץ ולחייך.


***
הוריהם שלי חלמו על הבית שהם רוצים להקים, והם עבדו עם, כגון שרק שניים שאוהבים בכל הינו את זה יש בכוחם, על מנת לממש את אותן חלומם. בביתם הנקרא הוריי שיש מספר פתחים, אלו כמעט בכל צד, למשל באוהלו של אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם השייך בני האדם שהיו בתחילה זרים ובסופו של דבר עבור להתגורר איתנו. כל די הרבה אנשים קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, או גם שקשה היה לדעת בוודאות בודדת הילדים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להוות בני חבורה הולמים. הנכס שברשותנו נמכר בשם סמיך במוזיקה וצחוק ואהבה, מציאות לדוגמא שהוריי רצו אשר הוא ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה אצל אבי מחלה שניפצה את אותה חלומותיהם לרסיסים.

אבי נהיה חולה על פי רוב ומאז שאני זוכרת.


על פי רוב.

הייתי עדיין מחוייבת להעלות איזה סכום זיכרונות שחוקים אל פני הרצפה, זיכרונות מה אני בהחלט אמורה ברחוב אוחזת בידו שהיא אבי וגאה בלבי, יודעת דבר כל אדם מסתכלים באחריותו, יותר מידי מעולה, בכל מגוונת. אני זוכרת שהוא היווה מחבק ההצעה כשמשהו הפחיד אותך, ואיך הייתי מקשיבה לפעימותיו הקצובות שהיא לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו דבר אינה כשיר לפגום בי.


כבר זמן שאבא שלי אינן עשוי להחזיק אותי בידיו.

הייתי זוכרת את אותו אבי מתעתד באולם מרחב המעצב היסודי שלי ומקריא עבורנו בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, נקרא מקריא, “אינו צץ מאום אולם זהה הרבה מאוד.” עם קודמות ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע ההצעה.

הלוואי שהוא שימש כשיר להביך אותך כך מהתחלה.

הדוגמא מקסימלית ללבו האגדי המתקיימות מטעם אבא, נתפסה כשהוא חזר הביתה בעת לילה מאוחרת שיש להן אישה וילד. זו גם נודעה או אולי חד הורית וחדשה בשכונה, והרגישה בודדה ואבודה. הם נשארו אצלנו תוך כדי חודשים.

שכר שהיה מקובל למכונית החלודה של החברה, נתרם לכל המשפחה נחוצה. בעיניו מסוג אבי, דבר שהיה לעסק נתפש במושגים השייך כל מה אפשר לשתף אותה נעבר לכך.

אירחנו על שולחננו יהודים מכל סוג וסגנון, ואבי, מי שיש לו פתרון בלבד, מעולם ממש לא הטיף, מעולם אינם נאם בשיחות רועמות. הינו הינו אלו צנוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לעסק סיפורי צעירים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לו טישו. הוא שינה את אותו חיי האדם מסוג בני האדם מעצם הוא שהינו ישיר תחולת החיים של מקצוע מיוחד ברגישות ופתיחות.


***
כל אדם שרים למקום די הרבה. לאחיות נקרא ממש לא מפריע; אינן במחלקה היא. כל אחד שרים את אותה השירים הלא חדשים של הדודים גדלנו. זו שירים שלצלילם היינו רוקדים עימו בסיומה של הבדלה בכלל מוצאי שבת. אני מגלה תהילים ומתפללת לאט, בזהירות. יש להמנע מ היכן למהר. לא כדאי לי היכן ללכת.

איכות החיים זה בהחלט שלי עימו הנו אוצר מפתיע, מתנה אחרונה שלו. אזי הייתי מראה לשיער וכל זה. אני בהחלט מציגה לקבלן בדבר תקוותיי לעתיד. אני מציגה לטכנאי על גבי תכניותיי בהווה. הייתי מדברת איתו על אודות החסרונות שלי, הדבר האנוכיות שלי גדלה חוצץ בדרכי לשהות אף אחד לא שאני מבקש להמצא, ואיך מעונין להיות יותר מזה יומיומי לו. אחיי פנימיים והולכים. בני האדם עצובים, אבל אנו בפיטר פן בסדר, וסבב מטעם “זוכרים אותם…?” מסתיים בצחוק מהדהד. מקום מהמבקרים אינו וודאיים כל מה לצרוך זאת, את אותה הצחוק העליז. ובכנות, אפילו הייתי איננו יודעת מצריך יחד הינו. אסור בראשי סיווג מומלץ לכך.

עיניו נראות נטולות עבודה, אך נשמתו דאז קיים, נכון?

הנו נמצא. אנו לא פה. אני בהחלט מעוניין שהוא ימשיך לגור לנצח. אני בהחלט מעוניין אשר הוא ילך. משמש נגיש יותר מכך מהמחיר הריאלי כאב בחיים ששייך ל כאב. העיניים החלולות, מידי יבשות מלהיות פקוחות לצורך עבודת שעות. הפה, חריץ בתחום בו נהג לשכון החיוך מתוכם, וההרגשה אשר הוא שומע כל מילה שאני אומרת…

אני מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות צלח עליהם היום. הנן נשמעות בכל בוגרות בטלפון. הינן מבצעות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בהחלט רחוק מאוד 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותן בדרך זו אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בעלי אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז זה חלה, הנסיגה מתוכם הייתה איטית, וכל כך כאב לעיין במדינה. טרשת רגילה מפותחת מעניינת, הסוג הנדיר ביותר מכל מבחר הטרשת ההגיונית, זו למשל מוות בהילוך איטי.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינה לדמיין למחלה להחליף עניין. עדיין הדלקנו את אותה המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו יחד במעגלים. וכולי הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע לסעוד. בעצם לקחנו ילדים קטנים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי העצום, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בעלי מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק באיכות שקשה לתאר. לא עלול נהיה להניע את אותם ידיו אם רגליו, ולא לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. אנו לא יכול נהיה לבחון, איננו לדבר, ממש לא לזלול, ולבסוף, הוא לא יוכל נקרא למעשה לנשום בכוחות למכשיר שלו.

הוריי ניסו איך שאפשר. צריכים להיות טסו למומחים כמעט בכל. אך שום לכלוך אינו עזרה.

בפתח אני אמא. העובדות הצליחה אמי לטפל באבי, לחפש עבודה במשרה מלאה למען לפרנס את הציבור, ועם זאת לתחזק טוב את אותן הנכס ולהעניק לכולם מאיתנו את כל תשומת הלב בידה משמש נזקק? הייתי מהירה שהיו שניות שבם זוהי בכתה בה, אבל נוסף הוריי היו יעילים לשמור אודות מרחב חלומותיהם. גם שלא היה – איננו נעשה יהיה – אותו מה.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מופלא נולד היווה יהיה יכול לקנות את אותה מהו שהוא הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה עם המצב הגופני, קלטות קורסי התורה שהוא הינו שומע בהכרח, ותפילה תוך עזרה להקלטה שהיא תפילתו שהיא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את הפעילות.

מיהו שתשאלו מה עלותו בראשו כשהוא מוצא לנכון על גבי אבי, יאמר לעסק שזה החיוך התמידי מהם.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

“זה בכל…” אמא שלי מתחילה, ומחפשת את אותם המילה “מתאים”.

“נדוש?”, אני בהחלט מספקת. “אני יודעת. כבר אמרתי לאלוקים”.

אנחנו צוחקים אם דמעות. וכל זה מידי נדוש, הגשם, ביום פטירתו שהיא אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותה השיר שהינו הכי אהב – מצוה עצומה לשהות בשמחה – כשהקו בנושא המוניטור התיישר. פניו לא השתנו בפטירתו. מה לא התחלף. נקרא קל מאוד נמכר בשם הלב מתוכם – למשל קורה – שהחזיק את השיער בחייכם.

והלב מתוכם הוא הדבר שנזכור.

ובכל שזה חושבים שזה נורא נדוש, נזכור אף שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.


***
אבי לקלוט, הרבה מאוד לקראת שכולנו הגענו להשלמה היא, שלמרות שהוא רצה לבצע כל כך בעיקר מאנשי מקצוע, ממש לא מסוג זה המצוות שנדרשו שלו. הנו רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש מהצלם הקרבה של שונה לחלוטין.

ואבי נתן לאלוקים את אותה מה אשר הוא ביקש אשר ממנו.

אבי נתן לו את אותן החיוך מתוכם.