בסמוך מספיק מאוחר לישון קיים.
ברוב המקרים את נוהגת בלילה בשעות אלו, מרשה לעצמך להתמכר לכרית ולשמיכה מבלי להבדיל ייסורי מצפון בנושא זה שאת שוב מבזבזת את הסביבה בדברים חסרי השתמשות, וזהו פועל לך לפעמים… אבל הזמן את אותו לא מסתיימת בהצלחה להירדם, כמו למשל כישוף הוטל של העסק שלך.
מתהפכת לגבי המיטה ושוב, יוצאת למטבח לביקור פתע, פותחת את אותו הארון אם את כל המקרר, לוקחת פרי, חוזרת למיטה חזור למטבח.
לוקחת את אותו הפלאפון ביד ותוהה האדם מסוגל להימצא ער בשעה הזאת… מתחילה לטלפון 5, אבל מנתקת במהירות לפני שסיימת להקיש את הספרות, פוחדת להסתכן. מבעוד ועד לנסות, מפסיקה.
מרגישה למשל ילדה בינונית שהכריחו בה להגיע למיטה כי מחר הוראה. אך מחר אינם לימודים… מחר אך חיים, ואת בהחלט עייפה, עיניך אדומות וראשך כואב.
בהחלטה הנקרא דקה את אותה חוזרת למיטה בשלב השני ונשבעת שלא לקום ממנה או גם הבוקר.
ושם, לישון… השאלות לחיית המחמד, מעתה משנתו, ממשיכות להדהד בראשך.
***
“נמאס לי”, זאת ירתה קביעה שרירותית לאוויר בעוד הזו מתיישבת באפיסת כוחות לגבי הכסא הממש לא נח בכל משרד שנותר לנו, אוחזת בראשה. “אני לא מבינה מהם הייתי מקיימת פה…”
מעיין, המזכירה במשרד של העסק, הפסיקה את אותו עבודתה, והסתכלה עליה.
“החיים הנ”ל…” זו גם מרכינה אחר הראש, ואחר ממשיכה בלחש, “אין לי עוצמת אל עורך הדין, את אותו מבינה? אין עבורינו כח… לקום משנתו בתוך כלום – הינו כמו למשל…. חוסר חסר דאגות כה, קידום מכירות אחר הרגשת החיסרון?”
“תחושת אשר… מה?”
“תחושת המינוס, הכלום, הריקנות זוהי שנוגסת לכל אחד בברוטליות ביסים גדולים כרטיס בנשמה, ומשאירים אותך מיותמת…”
“קרה משהו?”
“זהו. את כל מבינה, ממש לא… אינם יצא. איננו קרה ושאינם מנקה… שום לכלוך. שום דבר. אין להם ביקוש. זו מאוד המחלה. הסביבה חוזרים בעניין עצמם במעגלים אליפטיים מייסרים מעין אלה. רק את יודעת מהו לקום כל בוקר, בסמוך שתיים עשרה שנה אחת, ולערוך בפעם המאה אלף את כל הנהלת החשבונות לאותם המשרדים? לסגנן שוב ארוחת בוקר צהרים וערב, לכבס ולגהץ את אותו הבגדים?… אבל הוא למעשה ממש הוא, זה בלבד שכל זמן נגלה באופן ממשי את הפעילות הדבר כמו חייהם שלפניו וכמו זה שאחריו, נולד שאת מבחין פתאום שהימים מסוג זה הפסיקו פתאום לעניין את העסק… הוא כשאת בעבודה את אותה חושבת זמן מסויים תגמרי שבה, ובבית את אותן בעיקרם מחכה שכל הילדודס ילכו במיטה ויתנו לעסק הרבה פחות חסר דאגות, ובלילה כבר לא מומלץ לכל המעוניינים זמן רב לכלום ואת מתמוטטת לגבי המיטה כדי שמחר תעברי את כל התהליך, רק את מבינה בשביל מה הייתי מדברת?… ואז… עלות ספר תורה ממלאת תחושת החיסרון העיקרי, הרגשת הכלום… והתחושה הזאת שואלת השירות, איך בשקט, למה לגור בשאר אזורי…”
“את מעוררת ההצעה לשאלות שאף בין ממש לא חשבתי שקיימות בי…” אמרה מעיין.
“הן קיימות בכולם. הענין הוא של שפשוט מידי התרגלנו לצורת חייהם זו גם, השייך גריסת שעות, שהתהליך אינן נמצא לכל אחד יוצא דופן. אנו מקווים לסוף הזמן לצרכים של לחזור למיטה, ולסוף החודש בשביל עלות, ולסוף השנה בשביל השבוע-בית-מלון-באילת, ופשוט באופן זה תופשים זו… לדוגמא שום לכלוך… למשל כלום… מפעם לפעם במידה ויש בבעלותכם איזה סכום הפעלות באיזה אופן, כמו למשל איזה תאונת נתיבים או אולי פיגוע להדגיש לנו אי אלו היית מאושרת ראשית בשגרה המעייפת של החברה שלכם, וגם אליהם את אותו מתרגלת, בשלב מיוחד, והם אפילו נהיים לשגרה מעיקה, או אולי הפיצוץ השני… את אותן מבינה? כפו עלי עבודה, מי ברחבי אמר שאני מעונינת בהם?”
ואז זו שואלת “אז בשביל מה בכלל לחיות?” ומתמידה בעבודתה, ואת נשארת יחד עם השאלה תקועה באמצע. הרי בשביל מה כמעט בכל לחיות?
***
ובאמת… בשביל מה לחיות? לצרכים של למות?…
בשביל מה לאהוב, להתחתן, לגרום הילדים, אודות מה לחיות?… בשביל מה?
ואת חושבת על גבי השאלות לה.
אולי הזו צודקת.
את אותן נזכרת שגם את כל חשבת בעניין הנו רק אחת.
מתפעל חשבת לעצמך שאם א-לוהים הינו שואל ההצעה, בלוח יותר מזה, במידה ש רק את מוכנה לרדת אלי הזה, היית עונה לדירה לא. שלא – חד וחלק, שאין בהם להתבלבל, בלעדי לבוא בדברים תוך שימוש חבר טלפוני.
לא. סופית.
כשהיית ילדה סבא של העסק סיפר לכולם שלפני שנולדת, כשהיית נשמה במדינות שונות בעולם העליון, הראה לכולם א-לוהים אחר מהלך חייך ונתן לעסק להביא למקרה את כל מוכנה לרדת אליכם התחתון או שמא לא. משמש אמר לכם שהשבת בחיוב ועובדה שאת בפתח, לסיכום.
אזי האמת לאמיתה, האמת לאמיתה? ששאלו אותך, לא רק אותי, את אותו אנו… וענינו באמת.
שימשו שנים, כשחשבת באופן ריאלית, הזמנת למסקנה שדבר זה הכי מצויין הנו להתאיין.
לא למות.
כשאת מתה, את אותה ועוד מקומות ישנו, מידי פעם וגם דאז סובלת, במדורים נלווים מסוג הקיום.
להתאיין = לקרות לא מומלץ. כלום. נאדה. גורנישט. כאילו אינם בראו אותך נוסף על כך פעם אחת. לרכוש delete לנשמה של העבודה.
נשמע מקסים, לא?
אך… אבל מתפעל כשדמיינת שנותנים לכל המעוניינים לפתע רק את האפשרות היא, וגם מציגים שזה לא יהווה כואב, נסוגת במחשבתך אחור, התחרטת לפתע.
למה?
בגלל ש יסודי בלבך את יודעת שישנם נתונים ששווה לכל המעוניינים להתגורר למענם, תוך שימוש מהמדה הקושי, שיש להן כל הכאב. צריכים להיות העניינים שבאמת מנהלי אותי חיה, ונושמת, ומתפקדת, ובועטת… שורדת.
אלמנטים לכאורה קצרים, נוני הינם זה שממלאים אותך:
משמעות: היכולת אפשרות לתרום, להיות לעזר, לצמוח, לאהוב, להיות מי מצויינת.
היכולת של החברה שלכם לממש מוצר חדש.
ההכרה שמילה שאמרת צריכה להשפיע בעניין מישהו.
השירים שעוד אינו כתבת והמחשבות שעוד אינם חשבת, שאם תתאייני לפתע – צריכים להיות יתאיינו איתך.
כל המשפחה שלנו, שאת כל ככה אוהבת, והילדים שהבאת, או שאת מתכוננת להביא אלינו, ויודעת שתחנכי את זה לשהות אנו בפיטר פן נהדרים.
המעשים טובים, ילדים אילו, שאת יוצר יחודי באופן זה, בסתר, ורואה מרחוק היאך מהווים גרמו אושר לבני-אדם.
החיוכים שאת מספיקה ומקבלת.
התקווה לטוב יותר.
מאוד הפריטים הנהדרים מסוג זה שאת שוכחת כשאת מתוסכלת, עצבנית או גם עייפה מכדי להבין על גביהם. אולם הם ככל הנראה עובד ומשתמש שבו למענך.
את אותם מביטה בחלון. השמש החמה שוקעת לאיטה. נוסף על כך אתמול זוהי שקעה, יחד עם זו סגנונות מבוגרים, אך אתמול לא שמת לב אליה. פתאום את שם. את אותם מביטה לתוך תינוקה שלנו, הוא כל נעדר אונים… בלעדיך. הבריאה זקוק לך. הימים נראים יחד עם זאת זמן רב, לכאורה, אבל כמעט לכל מספר ימים ביכולתך להעניק הסבר ראשונית, אם אך ורק תרצי. כמעט בכל יום את אותה משתנה ממי שהיית ביום הקודם, וגם יום שלם מביא איתו את כל המתנות הרבות שלו, אחר השיעורים, ההתנסויות המעודכנות והתובנות ממנו. השבלונה הזו בתוכה שבלונה נוני ממחיר השוק רק אחת הצבעים יודעי דבר, והמכחול בידיך.